עייש נ' פרקליטות מחוז ת"א - פלילי

בתאריך 19.8.08 עסק בוריס אברמוב ז"ל (להלן: "המנוח"( בעבודות גינון על אי-תנועה ברחוב יפת בתל-אביב. המערער נסע באותו תאריך ברכב פרטי ברחוב יפת, מכיוון דרום לצפון. בהגיעו בנסיעה שוטפת בכביש סמוך למקום בו עבד המנוח, סטה המערער, ללא סיבה, עם רכבו ימינה, פגע במדרכה ובהמשך סטה עם רכבו שמאלה, כשהוא חוצה שני נתיבי נסיעה, ועולה על אי התנועה. המערער פגע במנוח, ולאחר מכן התנגש בעץ דקל ורק אז נעצר (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה נפצע המנוח באורח קשה, הובהל לבית החולים ובהמשך נפטר, כעבור זמן קצר. המערער עצמו נפצע אף הוא ואושפז למשך 3 ימים.

בכתב-אישום שהוגש נגד המערער יוחסה לו עבירה של גרם מוות, תוך נהיגת רכב ברשלנות, עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 בקשר לסעיפים 40 ו- 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961. המערער הודה בבית-משפט קמא בעבירה דלעיל והורשה על סמך הודייתו.

בית-משפט קמא, כב' השופט ע' נהרי, הטיל על המערער, לאחר קבלת תסקיר, את העונשים הבאים:

1.שנה אחת מאסר בפועל.

2 .פסילה מקבל או החזיק רשיון נהיגה לתקופה של 12 שנה.

3.שנה אחת מאסר על תנאי.

4.המערער חוייב לפצות את משפחת המנוח בסך 10,000 שקל.

על גזר הדין הערעור בפנינו.

בהודעת הערעור הכתובה טען הסניגור, כי בית-משפט קמא החמיר עם המערער יתר על המידה. לטענתו, לא ניתן משקל מספיק לעובדה שהמערער הודה מיד בבית המשפט ונטל אחריות על התאונה. למערער נסיבות אישיות קשות, כמפורט גם בתסקיר שירות המבחן. המערער היה בעברו עבריין שלו הרשעות קודמות במספר לא מבוטל, אולם בשנים האחרונות ערך שינוי מהותי בחייו, הכולל גמילה מסמים והתרחקות מוחלטת מעולם הפשע. המערער עצמו נפגע בתאונה והשתלב גם בטיפול לנהגים שהיו מעורבים בתאונה בנסיבות דומות. המערער סובל מסכרת ויקשה עליו, על-כן, לרצות את עונש המאסר מאחורי סורג ובריח. המערער הוא בעל משפחה, נשוי ואב ל- 3 בנות. הענישה צריכה היתה לכמת את כל הנסיבות דלעיל, ענישה של שנה מאסר יש בה, כאמור לעיל, משום החמרת יתר עם המערער.

המדינה עותרת להותיר את הענישה על כנה, ולאחר ששקלנו את הנימוקים דעתנו היא, כי כך אכן נכון לעשות.

את טיעונו בפנינו פתח הסניגור באמירה, כי הענישה איננה סוטה מנורמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה, הגם שלטענתו, בהתחשב במכלול הנסיבות, היה מקום להקל. דבריו של הסניגור לא נאמרו בכדי, ונראה לנו כי יש בהם אכן במידה מסויימת כדי להכתיב גם את התוצאה בתיק זה.

נתחיל מנסיבות ביצוע העבירה – מדובר בנסיבות ובעובדות קשות וחמורות במיוחד, גם בהשוואה לתיקים אחרים שבהם הוראת החיקוק זהה, דהיינו – גרימת מוות ברשלנות.

יש רשלנות ויש רשלנות. הרשלנות שבפנינו היא רשלנות בלתי-מוסברת, שעל-כן יש לראותה כרשלנות רבתי. אין כל הסבר לכך שהמערער, כפי שנאמר לעיל, סטה ללא סיבה עם רכבו ימינה, פגע במדרכה ולאחר מכן סטה עם רכבו שמאלה וחצה שני נתיבי נסיעה, עד אשר פגע במנוח. המנוח לא תרם במאום להתרחשות התאונה, בניגוד לתאונות אחרות מסוג זה, שיש בהם לעיתים גם משום תרומת רשלנות של הקורבן. כל חטאו של המנוח הצטמצם בכך, שהוא ביצע את עבודתו על אי התנועה, לפתע "נחת" עליו המערער וגרם למותו.

בטיעונו בפנינו ניסה הסניגור, בחצי פה, לטעון כי ככל הנראה התאונה נגרמה בשל "ירידת סוכר" אצל המערער. אלא שטיעון זה, כפי שאישר גם הסניגור, לא נתמך בכל ראייה של ממש.

נותרה, איפוא, המסקנה כי מדובר ברשלנות לא מוסברת שחומרתה, משום כך, נמצאת ברף הגבוה.

באשר לטענת הסניגור כי המערער הודה ובית המשפט לא נתן לכך את המשקל ההולם – מקובל עלינו לחלוטין כי ההודאה יש בה משום נימוק לקולא, אלא שנראה לנו כי בית-משפט קמא שיקלל נתון זה ונתן לו את המשקל ההולם, כאשר כמשקל נגד ניצבת, כאמור, חומרת העבירה ונסיבותיה.

באשר לנסיבותיו האישיות של המערער – לא ראינו כי קיימת בהם נסיבה חריגה שבית-משפט קמא לא היה ער לה ולא מתחשב בה. המערער הוא בעל משפחה, אלא שכך גם רבים מן הנאשמים האחרים המורשעים בעבירה מסוג זה. עברייני הרשלנות מתאפיינים בכך שהם אנשים נורמטיביים. המערער שבפנינו הוא בעל הרשעות קודמות, גם אם לא מהזמן האחרון.

צדק בית-משפט קמא כאשר סבר, כי הצורך לתרום תרומה של ממש למלחמה בנגע תאונות הדרכים מחייב ענישה משמעותית. איננו סבורים כי הענישה במקרה זה חורגת מן המידתיות הראוייה.

התוצאה היא – כי אנו דוחים את הערעור.